הצבת אנטנות סלולאריות - פרשנות של תמ"א 36א

כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] הריני מורה על זיכוי הנאשמים מהעבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

1.         רקע ועובדות

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של שימוש ללא היתר.

כעולה מעובדות כתב האישום, בחודש פברואר 2010 נמצא כי בגוש 20315 חלקה 3 באום אל פחם (להלן: "המקרקעין"), משתמשת הנאשמת 2 (להלן: " הנאשמת") בתורן לאנטנה בגובה 54 מטר ומתקן שידור (להלן: " מתקן השידור"), אשר קיבל היתר בניה (מס' 2202) ביום 20.2.97 ובטרם אושרה תמ"א 36א' (להלן: "התמ"א").

כן עולה מעובדות כתב האישום כי במועדים הרלבנטיים היו הנאשמים הבעלים ו/או המחזיקים ו/או המשתמשים ו/או מבצעי הבניה ו/או מי שמוטלת עליהם החובה להשיג היתר ו/או השוכרים ו/או המשכירים ו/או בעלי הזיקה למקרקעין (כך במקור).

עוד נטען בעובדות כתב האישום כי מתקן השידור אינו עומד בדרישות תמ"א 36א' ולכן, בתום תקופה של 18 חודשים, קרי, מיום 13.11.03, היה על הנאשמים לקבל היתר בניה למתקן השידור ומשלא עשו כן, הרי הם מבצעים עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר.

משכפרו הנאשמים במיוחס להם, נשמעו הוכחות בתיק.

מטעם המאשימה העידו מר שריף הינדי - מהנדס הועדה, גב' זוהריה עזב - רכזת פיקוח בועדה ומר מחמוד מרזוק - מפקח בניה.

מטעם ההגנה העידו הנאשם 1, מר ראובן נל - מנהל רישוי אזור צפון של הנאשמת ומר גליצר מרדכי - מנהל מחלקת הרישוי בנאשמת.

2.         טענות הצדדים

עיקר טענות הצדדים נוגע לפרשנות שיש ליתן לסעיף 39 לתמ"א (להלן: "הוראת המעבר").

לטענת המאשימה הוראת המעבר בסעיף 39.1 לתמ"א נועדה להכשיר את השימוש החורג במתקן השידור לתקופת התארגנות של 18 חודשים מיום כניסת התמ"א לתוקף (להלן: "תקופת המעבר"), בכפוף להמצאת אישורי בטיחות המפורטים בפרק ג' להוראות התמ"א. בסיום תקופת המעבר, יפוג תוקף ההיתר אשר התיר השימוש במתקן השידור עד לאישור התמ"א.

המאשימה טוענת כי זו הפרשנות הראויה להוראת המעבר, שכן היא תואמת את תכלית חוק התכנון והבניה, ככל שהדברים נוגעים למתן היתר ל"שימוש חורג" לתקופה מוגבלת בזמן, ולכן יש לקבוע כי בסיום תקופת המעבר יש להגיש בקשה חדשה להיתר, שתעמוד בכל תנאי התמ"א, שכן היתר לשימוש חורג אינו יכול להינתן לצמיתות.

כן טענה המאשימה, לראשונה בסיכומיה, כי מתקן השידור נמצא בתחום אזור עירוני, עליו חלות הוראות פרק ו' לתמ"א, לפיהן חל איסור הקמת מתקן שידור קרקעי באזור בניה עירונית ועל כן יש לקבוע כי מתקן השידור פועל ללא היתר כדין.

הנאשם 1 מודה כי מתקן השידור הוקם על מקרקעין אותם השכיר לנאשמת וכי המתקן קיבל היתר כדין. לטענת הנאשם, הוראת המעבר מטילה על מפעיל המתקן, קרי, הנאשמת, את החובה לפעול להגשת אישורים וככל שימולאו דרישות הסעיף, יהיה המפעיל רשאי להמשיך את השימוש במתקן השידור. לכן, משהוכח שהנאשמת מילאה אחר הוראת המעבר והגישה למאשימה עוד באוקטובר 2003 את המסמכים והאישורים הנדרשים, יש לראות את השימוש במתקן השידור כשימוש שהותר.

הנאשם מבקש לדחות טענות המאשימה, ככל שהן נוגעות לסעיף 19 לתמ"א, שכן לטענתו מדובר בהרחבת חזית ובטיעונים אשר הועלו לראשונה בסיכומיה ולא ניתנה לו ההזדמנות להתגונן בפניהן.

עוד טוען הנאשם כי עומדת לו הגנת סעיף 208(ב) לחוק התכנון והבניה וכי הגשת כתב האישום כנגדו עומדים בניגוד לעקרונות ההגינות והצדק, שכן הוא מעולם לא זומן למתן גרסה ועד להגשת כתב האישום כלל לא ידע כי המאשימה סבורה שמתקן השידור פועל ללא היתר.

הנאשמת מבקשת לדחות את פרשנות המאשימה להוראות התמ"א.

הנאשמת מודה כי אכן שכרה את המקרקעין מהנאשם והקימה עליהם מתקן שידור, אך לטענתה ההיתר שניתן לה טרם כניסת התמ"א לתוקף הינו שריר וקיים, שכן הוראות סעיף 39.1 לתמ"א אינן מחייבות קבלת היתר חדש ומשהמציאה במהלך תקופת המעבר את האישורים הנדרשים (נ/4 - נ/6), יש לראות את ההיתר שניתן לה טרם כניסת התמ"א לתוקף, כהיתר שאינו מוגבל בזמן.